<h1>ספר התרומות שער מ"ב חלק ב'</h1>
<h2>דף כט.</h2>
והיכא דהוי שכיב מרע שהודה אין צריך לומר אתם עדי, כדגרסינן בפרק גט פשוט [ב"ב קע"ה ע"א] בעי רבא שכיב מרע שהודה צריך לומר כתובו או לא, צריך לומר אתם עדי או לא, ואסיקנא בתר דבעיה הדר פשטה אין אדם משטה בשעת מיתה ואין צריך לומר [אתם עדי ודברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ואין צריך לומר] כתובו. וכן הלכתא. והכי נמי שכיב מרע שהודה אינו יכול לחזור בו אם עמד, כדאיתה בפרק מי שמת [שם קמ"ט ע"א], דלא הוי דרך מתנה אלא דרך הודאה דבריא הוי, ולא מצי למיהדר ואע"ג דלא אמר אתם עדים. ולמטה נאריך. והר"א בר"ד ז"ל אוקמה שהודה בפני בעל דינו ועל ידי תביעה, ואי לא, צריך אתם עדי אף בשכיב מרע. וצריכין אנו לברר אימתי מחייבין את היורשין באותה הודאה, על זה גרסינן בגט פשוט [ב"ב קע"ד ע"ב] רב ושמואל דאמרי תרויהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין מ"ט אדם עשוי שלא להשביע את בניו. ודוקא אמר תנו הוא דנותנין הא לא אמר תנו אין נותנין. ואי קשיא לך הא אמר רבא תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתיו, יש מפרש פרעם אחר שהודה בפני עדים אין נאמנין, דאם איתא דדעתיה למפרעיה לא הוה אמר תנו. וזה אין לו פנים, דלא עדיף ממלוה את חברו בעדים שאין צריך לפרעו בעדים. אלא מסתברא כמאן דפריש פרעתי כבר קודם שהודה ובטעות הודה. ואע"פ שהיתומים יכולים לומר פרענו ומהמני אין נאמנין לומר אמר לנו אבא שבטעות הודה שכבר פרעם, דמדק דייק אניש והדר אמר תנו. ואם אמר מנה לפלוני בידי ולא אמר תנו וחזרו יתומים ואמרו אמר לנו אבא פרעתיו נאמנין, מ"ט מדלא פסקיה למילתיה סבר אידכרנא אכתי למילתא, ושמעת מינה דוקא כי טעני יתמי חזר ואמר לנו פרעתיו הוא דאין נותנין, הא לא טעני הכי נותנין, ואע"ג דלא אמר תנו אלא מנה לפלוני בידי בלבד. והכא אמרי רב ושמואל דאי לא אמר תנו אין נותנין ואע"ג דאמר מנה לפלוני בידי ואע"ג דלא טעני יתמי חזר ואמר לנו פרעתיו. הא לא קשיא, דהא אוקמה הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו דהכא מיירי דאמר דבריו דרך הודאה ולפיכך נותנין בכל ענין. וכדגרסינן בסנהדרין פרק דיני ממונות [ל' ע"א] הרי שראו את אביהן שהטמין מעותיו בשדה תיבה ומגדל ואמר בשעת מיתה של פלוני הן של מעשר שני הן רואין אם כמוסר דבריו קיימין ואם כמערים לא אמר כלום, דאמרינן שלא להשביע אמר את דבריו. והר"א בר"ד ז"ל תירץ הדברים על דרך אחרת ואמר דמלתא דרב ושמואל שהודה שלא בפני בעל דין ושלא על ידי תביעה, ובזה דוקא דאמר תנו הא לא אמר תנו אע"ג דאודי מנה לפלוני אמרינן שלא להשביע את בניו אמר דבריו, אבל מילתא דרבא דלא מצריך תנו ופסק דכל זמן שלא טוענין היורשין חזר ואמר לנו אבא פרעתיו אע"ג דלא אמר תנו נותנין, מיירי שהודה דבריו על ידי תביעת בעל דבר, וכה"ג ליכא למימר שלא להשביע, שאין דרך העולם להודות לבעל דינו מה שאינו חייב לו שלא להשביע את בניו. גם הר"ר זרחיה ז"ל תירץ הדבר על דרך אחרת דאע"ג דאמרינן אדם עשוי שלא להשביע הני מילי היכא דאמר אלו הוו לי זוזי לאו פרעתי לפלוני, וכעובדא דסנהדרין [כ"ט ע"ב], אבל בשכיב מרע שמצוה את בניו ליכא למימר הכי, דהא קי"ל אין אדם משטה בשעת מיתה ודברי שכיב מרע כמסורין דמו, והאי דרב ושמואל דאמר דאמרינן אף במצוה אדם עשוי שלא להשביע בניו ליתה. והרבה האריך בזה. הלכך לסברא דיליה אע"ג דלא אמר תנו [ו]אע"ג דלא נקיט שטרא כלל, וכ"ש היכא דנקיט מלוה שטרא בידיה, דאע"ג דלא מצי לקיומי לשטריה, כיון דאמר לוה בהודאתו דמנה לפלוני בידו נותנין לו אע"ג דלא אמר תנו. והרב ר' משה ז"ל [זכיה פ"י ה"ח] פסק ענינין הללו על דרך הרב אלפסי ז"ל, וזה תופס לשונו, שכיב מרע שהודה דרך הודאה שיש לפלוני בידו מנה ואמרו יתומים חזר ואמר לו פרעתיו נאמנין ונשבעין היסת, אמר תנו חזרו יתומים ואמרו חזר ואמר לנו [אבא] פרעתיו אין נאמנין, אמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים נתננו אין נאמנין שהרי לא אמר תנו, ומנין ידעו שחייבין לזה. אמר תנו ואמרו יתומים נתננו נאמנין ונשבעין היסת שנתנו, ע"כ. גם כתב שאם הודה שכיב מרע ולא אמר תנו, אם אמר דרך הודאה וראינו שלא היה בו חשש הערמה נותנין אע"פ שלא אמר תנו, אם לא אמר דרך הודאה אם לא אמר תנו אין נותנין, כי שמא לא אמר אלא כדי שיאמר על יורשיו שאין להם ממון, ע"כ.
